<h1>תוספות רי"ד — נדרים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[נדרים ל"ו ע"ב] המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. פי' אם הי' חייב ראובן קרבן כגון שאמר הרי עלי להביא שור עולה והפריש שמעון שור ואמר יהא זה עולה לפטור ראובן מנדרו אם הוא תמים אע"פ ששמעון הקדישו ראובן המתכפר עושה בו תמורה ולא שמעון ואם נפל בו מום ורוצה לפדותו הבעלים מוסיפין חומש ושמעון שהקדישו מוסיף ולא ראובן המתכפר.
<h2>דף ג:</h2>
[נדרים ח' ע"א] מנין שנשבעין לקיים את המצות. פי' [ש]אע"פ שאין שבועה חלה על שבועה לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה אלא כיון דלזרוזי נפשיה קא מכוין שפיר דמי שיודע שאין זו שבועה להתחייב לאו עליה אם יעבור על שבועתו אלא הוא מתכוין לזרז עצמו במצוה שאם לא יקיים שבועתו נמצא שהוציא שם שמים לבטלה והוא ענוש בכך וחייב נידוי.
<h2>דף ו.</h2>
[נדרים מ"ד ע"ב] מיתיבי' המפקיר את כרמו לשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה ופטור מן המעשר בשלמא לעולא רבנן קתני לה ודאוריית' קתני אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר. פי' בשלמא לעולא דאוקי ההיא מתני' רבנן מצי לאוקומי להא נמי כרבנן והתם דאמר כל ג"י יכול לחזור בו ואם זכה בו המפקיר חייב במעשר הוא מדרבנן משום גזירת הרמאין והכי קתני פטור מן המעשר דין תורה קתני אבל (לרבנן) [מדרבנן] חיובי מיחייב אלא לריש לקיש דמוקי לההיא כר' יוסי אי מוקי נמי להא כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר מדאוריית' והא לר"י לא הוי הפקר עד שיזכה בו אחר וכיון שלא זכה בו אחר וקדם הוא וזכה בו בטל הפקרו וכאלו לא אמר כלום דמי והוא חייב לעשר מן התורה ומיכן מוכיח (מ)לר' יוסי [ש]כל זמן שלא זכה אחר בהפקרו ברשותי' קאי דאכתי לא נפק מרשותי' דומיא דמתנה ואם קדם הוא וזכה בו לאו כזוכה מן ההפקר דמי ופטור מן המעשר אלא כ(ש)זוכה בשלו וחייב במעשר דאי זה יקרא הפקר גמור אותו שאינו יכול לחזור בו אפילו קודם שיזכה בו אחר אבל זה שיכול לחזור בו קודם שיזכה בו אחר דוקא אם זכה בו אחר אז נתקיים הפקרו אבל אם לא זכה בו אחר וקדם וזכה בו הוא בטל הפקרו ובשלו הוא זוכה וא"כ מה שכתוב בספרים משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו למימר דהוי הפקר ופטור מן המעשרות ומוקי לה כר' יוסי טעות גדולה היא אלא ודאי לא גרסי' אלא משזכה בה אחר. ומתרץ א"ל ריש לקיש כי אמרי אנא ההיא דר' יוסי היא אבל הא רבנן היא פי' ההיא מתני' אוקימנא כר' יוסי משום סיפא דמוכח דהיא ר' יוסי אבל הא בוודאי לא אתיא אלא כרבנן. ואיבעית אימא האי דאפקרי' באפי בי תרי והאי דאפקרי' באפי בי תלתא דאמר ר' יוחנן כו' פי' מילתא דר' יוחנן לא אתיא אלא כר' יוסי ולא כרבנן דהא מתני' קתני אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל דאלמא אפי' בחד הוי הפקר א"כ החילוק הזה לא יוכל לבא אלא לר' יוסי ור' יוחנן כר' יוסי ס"ל וריב"ל דאמר דבר תורה אפי' בחד הוי הפקר ס"ל כרבנן מ"מ למדנו מדר' יוחנן דשני לי' לר' יוסי בין דאפקרי' באפי בי תלתא ובין דאפקרי' באפי תרי דלא פליג עלייהו דרבנן אלא בחד או בי תרי אבל בתלתא מודה להו ומתני' דמפקיר את כרמו כגון שהפקירו בפני שלשה.
<h2>דף י.</h2>
[נדרים ל"ו ע"ב] המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. פי' אם הי' חייב ראובן קרבן כגון שאמר הרי עלי להביא שור עולה והפריש שמעון שור ואמר יהא זה עולה לפטור ראובן מנדרו אם הוא תמים אע"פ ששמעון הקדישו ראובן המתכפר עושה בו תמורה ולא שמעון ואם נפל בו מום ורוצה לפדותו הבעלים מוסיפין חומש ושמעון שהקדישו מוסיף ולא ראובן המתכפר.
<h2>דף כה:</h2>
[נדרים פ"ז ע"א] והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש. ובפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ט ע"ב] בה' המחלק נכסיו גרסי' והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין, והכא מוסיף מגדף ומגרש, והכל הוא אחד, דמגדף דמי לעע"ז ומגרש (למגדף) [למקדש]. ועיין בקונטרסי בפ' מרובה ובפ' שבועת העדות במהדורא בתרא ועיין בתמורה בפ' כיצד מערימין [כ"ה ע"ב].
<h2>דף כו.</h2>
[נדרים ס"ט ע"ב] עד כאן לא אמר ר"מ התם אלא דלא אמר [לא] תחול זו אא"כ חלה זו כו'. פי' דהכי אמרי' עלה [ד]ההיא בתמורה בפ' כיצד מערימין [כ"ו ע"א] אמר ר' יצחק בר' יוסף א"ר יוחנן הכל מודים באומר תחול זו ואחר תחול זו ראשונה חיילא לא תחול זו אא"כ תחול זו (ואחר חלה זו) שני' נמי חיילא פי' שני' נמי חיילא והרי היא תמורת עולה ושלמים ותמכר ויביא בדמי חצי' עולה ובדמי חצי' שלמים ואנו מקיימים שני דבריו. וה"נ דאמרי' דחיילי תרווייהו לא נוכל לקיים שני דבריו אלא להכי מהני דחלו שניהן שאין בדבריו כלום שאלו היינו אומרי' תפוש לשון ראשון הי' הנדר קיים ואין הפרה מועלת אחר הקמה אבל עכשיו דאמרי' שני דבריו קיימין וחלים בא זה וביטל זה ואין הנדר לא מוקם ולא מופר ויכול לעשות כל היום מה שרוצה או להקם או להפר.
[נדרים ס"ט ע"ב] בעי רבא קיים ומופר ליכי בב"א מהו. פי' אם אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי היינו פלוגתא דר"מ ור' יוסי (דלר"י) [דלר"מ] דאמר תפוש לשון ראשון הוה קיים ואין הפרה אחר הקמה וה"ה אי אמר מופר ליכי וקיים ליכי אמרי' תפוש לשון ראשון והוה מופר ואין הקמה אחר הפרה ולר' יוסי דאומר שניהן חלים אין בדבריו כלום ובא זה וביטל זה אלא כשאמר קיים ומופר ליכי בב"א קמבעיא לי' מי אמרי' כיון דבב"א אמרינהו שניהם חלין ובא זה וביטל זה וכאלו לא כלום דמי או דילמא פלגינן דיבורא ואזלי' לחומרא ונקטי' ההקמה וכיון דחיילא הקמה תו לא מצי חיילא הפרה והו"ל קיים. ואי קשיא וליפשוט ממאי דאמרי' התם [תמורה כ"ו ע"א] דאי אמר תמורת עולה ושלמים דמודה ר"מ דדבריו קיימין וחלים שניהן וה"נ יחולו שניהם ויבטל זה את זה. תשובה התם ודאי דכל דיבורו קיים דחצי' לעולה וחצי' לשלמים פשיטא לן דחלו שניהן אבל הכא שאי אפשר לקיים כל דיבורו הקמה והפרה שזה מבטל את זה יש לומר פלגי' דיבורא וניזול לחומרא ולינקוט ההקמה דבודאי כשאמר שני דברים מוקם ליכי ומופר ליכי שכל אחד הוא דיבור לעצמו אליבא דר' יוסי דאמר שניהן חלין לא נוכל לתפוש ההקמה ולבטל ההפרה שכך מועיל דיבור זה כזה ואין לומר שם פלגי' דיבורא אלא חלו שניהם וזה מבטל את זה אבל השתא שאמר שניהם בדיבור אחד יש לומר אל נבטל כל דיבורו אלא פלגי' דיבורו ונקיים חצי דיבורו וניזול לחומרא ונתפוש ההקמה ופשט לי' מדאמר רבה דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו וכמו שאין הקמה מועלת לקיים הנדר אחר ההפרה כך אינה מועלת לקיימו בב"א עם ההפרה.
